הביוגרפיה של ברוס לי

BRUCE LEE  Biography

Bruce Lee (27/11/1940-20/7/1973)
JEET KUNE DO ג'יט קון דו
JEET KUNE DO ג'יט קון דו
JEET KUNE DO ג'יט קון דו
ברוס לי BRUCE LEE
JEET KUNE DO ג'יט קון דו
JEET KUNE DO ג'יט קון דו
ברוס לי BRUCE LEE
JEET KUNE DO ג'יט קון דו
ברוס לי BRUCE LEE
ברוס לי BRUCE LEE

ברוס ג'ון פאן לי נולד (1940)

ברוס ג'ון פאן לי, ידוע בשם ברוס לי (באנגלית: Bruce Lee), היה אמן לחימה גדול, פילוסוף ושחקן קולנוע מפורסם. לי, נולד ב-27/11/1940 בסן פרנסיסקו, קליפורניה בתקופה שמשפחתו נסע לארצות הברית בשל עבודתו של אביו של ברוס שהיה שחקן אופרה מפורסם בסין. לאחר סיום ההופעות באמריקה, המשפחה חזרה להונג קונג. אומנם כולם מכירים את ברוס לי השחקן בסרטי קונג פו, הוא השתתף בסרטים סינים רבים מגיל מאוד צעיר, למעשה הוא הופיע בסרט הראשון אפילו כתינוק עם פחות משלושה חודשים. מגיל עשר, הפך ברוס, לשחקן הראשי שכיכב יותר מעשרה סרטים עד גיל 18 (Lee-Cadwell, 1975). כתלמיד בבית הספר, הוא לא היה בין הטובים ולעיתים היה בורח מבית הספר עם חברים.

תחילת הדרך בקונג פו (1953)

 למרות שברוס נהג להגיד שאבא שלו היה מורו הראשון מכיוון בילדות לימד אותו טאי-צ'י, האימונים הרשמיים באומנויות לחימה החלו בגיל 13 בבית הספר לווינג צ'ון של המאסטר הידוע יפ-מן. בתקופה הקשה הזו, שבין הכיבוש היפני לבין מלחמת אזרחים, הבילוי ברחובות הונג קונג לא היה נעים וכמובן שגם לא פשוט. באותם ימים, לי וחבריו, היו מעורבים בהרבה קרבות רחוב, ואחת הסיבות שברוס התנסה בשיטות שונות של לחימה, היא בכדי ללמוד היטב את הקרב ולדעת להתגונן בעצמו, גם כאשר היה בלי קבוצת החברים.

בשנת 1958, ברוס זוכה במקום ראשון בתחרות ריקודי צ'א, צ'א, צ'א (Lee-Cadwell, 1975). באותה שנה, משתתף באליפות אגרוף מבין 12 מועדונים מהונג קונג, ומקבל מקום ראשון כשמנצח את האלוף שהחזיק בתואר במשך שלוש שנים.

ברוס לי BRUCE LEE

ברוס לי באימון עם מאמנו יפ-מן

הגירה לאמריקה (1959)

עקב אירוע קטטה שבו לי הסתבך עם כנופיות, בגיל 18, נדרש לעזוב לארץ מולדתו בשל חשש לבעיות עם המשטרה המקומית. הוא נשלח על ידי ההורים לסן פרנסיסקו, לבית של חברים של המשפחה. זאת הייתה גם הזדמנות לברוס לקבל הכרה כאזרח אמריקאי. לטענתו של לי, הגיע לארצות הברית עם מאה דולר בלבד (Ocaña, 2003). בהפלגה לאמריקה, ברוס מרוויח קצת כסף מהדרכת ריקודים.

השנים הראשונות בסיאטל (1959)

לאחר מספר חודשים עבר לסיאטל ועבד בהתחלה כמלצר במסעדה. כל סגנון קרב טען שהוא זה שמחזיק את האמת הבלעדית ושהוא הטוב ביותר מבין כל שיטות הקרב. לכן, באותם הימים, המתאמנים בשיטות השונות היו יריבים ביניהם, וכל אחד עסק בלהגן על סגנונו תוך אמירות כמו "הסגנון הלחימה שלי הוא טוב יותר כי מקורו מיפן". בשונה מכך, לי, אהב לשתף את הידע שלו והניסיון עם המורים הטובים שפגש בחייו, ללא קשר לרקע שלהם (סינים, יפנים, אמריקנים), וכמובן מצא תמיד משהו ללמוד מהם. מאוחר יותר, למד בין היתר ג'ודו, והשתתף באימונים משותפים עם חברו ג'ון רי, אגדת הטאקוונדו באמריקה, צ'אק נוריס, אלוף הקראטה שהפך לתלמידו ועוד הרבה מתאמנים פחות מוכרים (Ocaña, 2003).

ברוס לי, אהב לבקר בתחרויות שונות של אומנויות לחימה, בהן נהג לעשות הדגמות של טכניקות ולתת הסברים על אומנויות הלחימה הסיניות. באותה תקופה, השיטות המוכרות יותר היו היפניות, וברוס, ראה את עצמו מחויב לגלות את האומנות והפילוסופיה הטמונה בעמו. הוא היה משווה גם בין שיטות שונות כדי לנתח איזו טכניקה טובה יותר במצב אמיתי ולא רק במפגש תחרותי או באימונים. ברוס לי, שקרא הרבה פילוסופיה סינית, אהב פתגם שאומר שענף עץ קשה עלול להישבר בקלות עם משקל השלג בחורף, אך ענף גמיש יותר, ייתן לשלג להחליק ולכן הוא לא נשבר. לעיתים, ברוס, טען שהקראטה הוא קשוח ואיטי, והקונג פו הוא סגנון זורם יותר, ומהיר שמסתגל בקלות למצב. אומנם מטרתו של לי לא הייתה להתנסות מול לוחמים בשיטות שונות, אלא להראות להם שיש גם טכניקות או דרכים אחרות שלא הכירו, הרבה מהם הרגישו זלזול, וכמובן, לא אהבו את זה בכלל. אנו צריכים להבין מה עשוי לקרות במסגרות אימון או בתחרויות קראטה בשנות ה-60, כשבחור צעיר בן עשרים מגיע להדגמות עם גישה אישית משלו שאינה מוכרת, ומטיל ספק על טכניקות לחימה מלפני כמה מאות שנים. האווירה הייתה לפעמים לא נעימה וקראו עליו תיגר פעמים רבות, אבל לי סירב בבטחון מלא וברוגע. גם כשקראו לו פחדן לא הצליחו לגרום ללי להראות את כישוריו, חוץ מכמה מקרים בודדים בהם ברוס היה נדרש להילחם.

יום אחד, במהלך שנת 1960, מתאמן קראטה בעל חגורה שחורה, שהטיל ספק על זוויות הריאה שברוס הציג בהופעתו בהקשר לאומנויות הלחימה ולא הפסיק להטריד אותו, קרא עליו תיגר. לאחר מספר פעמים של אי התייחסות מצדו של לי, הוא איבד את הסבלנות והסכים להילחם ללא חוקים. הקרב נגמר כעבור 11 שניות, ברוס לא הפסיק להכות את יריבו עד שבסוף נפל ולא הצליח לקום. לאחר הניצחון, הלוחם השני ביקש מלי להפוך תלמידו.

ב-1961, ברוס מתחיל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. בכל רגע פנוי הוא ממשיך באימוניו, אך במקביל מנסה ללמוד שיטות אחרות של לחימה נראות לו מעניינות כדי להרחיב את הידע וגם את מעגל הטכניקות שלו. 

ברוס לי BRUCE LEE

תחילת השיעורים הרשמיים, פרסום הספר, הכירות עם לינדה (1963)

באותם ימים, מספר צופים ומתאמנים שראו את ההדגמות של לי באליפויות, ניגשו אליו  וביקשו להתאמן אצלו. אחד התלמידים הראשונים של ברוס לי, סייע לו לארגן מקום לשיעורי קונג פו (Lee-Cadwell, 1975). ב-1963, ברוס מוציא לאור את ספרו היחיד שפירסם בחייו[1]: Chinese Gung Fu. The Philosophical Art of Self Defense,. באותה שנה, הוא מכיר בחורה בת 17 בשם לינדה אמרי, שהגיעה לשיעוריו, שמאוחר יותר תהפוך לחברתו, אישתו ואמא לשני הילדים. באותה שנה, לי מבקר בהונג קונג את משפחתו, את החברים ואת מאמנו יפ-מן.

[1] שאר הספרים שהתפרסמו עם ההרמות של דפים שברוס לי כתב במשך כל החיים, עורכו והתפרסמו מאוחר יותר. סך החומר הנכתב נכלל במעל עשרה ספרים.

הקרב הגורלי ונקודת מפנה חשובה (1964)

בחזרתו מהונג קונג, עם תמיכתם של כמה מתלמידיו, מחליט בורס, לפתוח את המכון ג'ון פאן גונג פו באוקלנד, קליפורניה. רעינו היה לפתחו רשת של בתי ספר להגנה עצמית בכל אמריקה[1], לכן, ברוס, נדרש לעזוב את לימודי הפילוסופיה באקדמיה ולעסוק אף ורק באימוניו ובהדרכה. באוגוסט 1964, לינדה וברוס מתחתנים, למרות התנגדותה של אמה של לינדה, והזוג עובר לבית של חברו ותלמידו, ג'ימס לי.

בשונה ממאמנים מהגרים אחרים, שלימדו את הטכניקות להגנה עצמית רק לבני עימם, ברוס לי הדריך בבית ספרו כל אדם רציני ובעל כוונות טובות. ברוס, לא "סינן" את תלמידיו בהתאם למוצא, גזע או דת, הוא רק רצה שיהיו מוכנים ללמוד במסירות את אומנות הסינית של קונג פו. כך שבשיעוריו היו אמריקאים לבנים, שחורים, לטינים ואסייתיים. הקהילה הסינית בארצות הברית ראתה שמישהו העז "לגלות את הסודות" העם הסיני, והיא דרשה מלי להפסיק מיד ללמד קונג פו לזרים או לסגור את המכון. הסינים תמיד היו שמרנים ולא רצו לגלות את סודותיהם לעם המערבי, מכיוון שפחדו שישמשו בכלי שלהם נגדם (Lee-Cadwell, 1975, 1998). כך שהיה מקובל למנוע הדרכת לחימה לאנשים שאינם ממוצא סיני. ברוס לי בעצמו סבל מאפליה ונדרש להספיק ללמוד קונג פו כאשר התגלה שהיה לו רבע דם גרמני. למעשה, כל התלמידים איימו לעזוב את יפ-מן אם ברוס לא יחדל את שיעורים, ובלב ברירה, ברוס נפרד ממאמנו. לכן הדבר הראשון שברוס לי שינה בהגעתו לארצות הברית היה הכלל הזה. בשביל ברוס, לא היה שום הבדל בין גזעים ואף פעם לא סירב ללמד מישהו עקב סיבה אתנית.

יום אחד, לוחם בשם וונג ג'ק מן, שהגיע לאמריקה מהונג קונג ולא הכיר את ברוס, אשר חיפש פופולאריות בין מאמני הקהילה הסינית, נשלח למכון ג'ון פאן כדי להודיע על הפסקת ההדרכה. ג'ק מן, בליווי ארבע או חמישה אנשים, הגיע למקום השיעורים ללא התראה מראש, בזמן שלא התקיימו אימונים וברוס שכב ברציפה ועשה מתיחות. לינדה, אישתו, הייתה בהריון בן שמונה חודשים. לי קיבל מגילה כתובה בסינית עם נוסח שמציב לו אולטימטום שאסור עליו ללמד את האויב את שיטות הלחימה שלהם, ובפרוש, קוראים עליו לתיגר. לי אהב את תרבותו וגם היה גאה בה, ורצה להראות לעמים אחרים חלק מהפילוסופיה הסינית. כמובן שברוס לא הסכים שמישהו יקבע לו את מי מותר לו ללמד. הלוחם השני אמר לברוס שיודיעו לו על התאריך והמקום של הקרב, אשר יתנהל לפי כללים שייקבעו, ורק אם הוא ינצח, יוכל להמשיך ללמד את מי שהוא רוצה, אחרת, יפסיק ללמד קונג פו לזרים או שיסגור לגמרי את בית הספר. ברוס לי התעצבן מאוד. הוא ראה בזה איום ופגיעה בכבוד. הלוחם ההוא פתאום הגיע למקום האימון שלו ללא הודעה, ועוד ניסה לשנות את כללים בבית שלו. אחרי שברוס קרא את המכתב שקיבל אמר: אם זה מה שאתה רוצה, אז בוא נילחם. הלוחם ניסה להתחמק ולאחר כמה ניסיונות, ניסה לסכם שהקרב יתקיים ללא מגע בפנים ולאסור טכניקות מסוימות. לי מצדו, אמר לו שהוא הגיע לשטח שלו ואיים עליו, אז יצטרכו להילחם לפי החוקים שלו: החוק היחיד היה שאין חוקים והכל מותר. ברוס לי הביס את ג'ק מן בקלות לאחר פחות מ-3 דקות. מעכשיו, ברוס היה חופשי ללמד את הקונג פו הסיני לכל העולם.

למרות הניצחון, ברוס היה נראה מודאג שלקח לו כל כך הרבה זמן להכריע. הוא הרגיש שהתעייף מאוד כי היה לו קשה לתפוס את יריבו שניסה לברוח פעמים רבות בזמן הקרב, ומאותו היום משהו השתנה בגישתו. ברוס לי הבין שבאומנויות הלחימה ישנן מגבלות רבות והן תלויות במסורת. אפשר לומר שמהיום של אותו הקרב, ברוס, התחיל לתהליך, שיצר בסופו אומנות לחימה ופילוסופיה לחיים, בו היה מטמיע כל דבר שהיה עבורו שימושי ונפתר מאלו שאין בהם צורך, תוך אימון נפשי וגופני כאחד, שבהמשך ייקרא ג'יט קון דו שפירושו: הדרך של האגרוף המיירט.

באמצעות חקר נושא הקרב, אימונים אינטנסיביים של אפילו 6-8 שעות ביום לפעמים, ובנוסף, עבודת משקולות קשה, ברוס לי הגיע לשיא האפשרי אצל בני אדם.

 

[1] הרעיון לפתוח סניפים רבים של המועדון היה בשלבים הראשונים אך מהר מאוד ברוס שינה את דעתו. יחד עם התפתחותו האישית וייסוד הג'יט קון דו, לי הבין שההדרכה היא דבר אישית ולא רצה ששיטתו תועבר למסה. הוא חשב גם שאנשים רבים חיפשו באומנויות הלחימה מיסטיקה וטכניקות מגניבות, והג'יט קון דו רחוק משם ויכול להתאים רק לבודדים.

מאת: דמיאן מינה

המשפחה מתרחבת וברוס לי מתחיל להתפרסם (1965-1969)

שנת 1965 הייתה אמורה להיות שנה שכולה שמחה בשביל משפחת לי עם הלידה של בן הראשון, ברנדון ברוס לי, אך מספר ימים לאחר מכן, אביו של ברוס נפתר.

ב-1966, בזכות מספר הופעות בתחרויות באומנויות לחימה, ברוס מתחיל להתפרסם עוד יותר כאשר ספר של כוכבי קולנוע ידועים, שראה את הכישורים של לי במופע, מקשר בינו לבין שחקנים שמעוניינים בשיעורים פרטים אצל מאמן הלחימה כבר ידוע: ברוס לי. כך נפתחה ללי את הדלת למסך הטלוויזיה, והשתתף בסדרה הצרעה הירוקה (The Green Hornet), ובשלושה פרקים של בטמן בדמותו קאטו. מאוחר יותר, ברוס השתתף גם בסדרות נוספות, בסרט ובכוריאוגרפיות בסצנות לחימה.

בין תלמידיו המפורסמים: סטיב מק-קיין, קיריים אבדול ג'אבר, ג'ימס קובורן ורומן פולנסקי בין היתר. לי מוכר כמאמן לחימה עם שיטה מהפכנית שמאמן מפורסמים וזה מאפשר לו להרוויח טוב מאוד משיעורים פרטיים.

בשנת 1967 הופיע בפעם הראשונה ביומנו של ברוס המילה בסינית: ג'יט קון דו, השם שהגדיר את שיטתו של לי  שפירושו: הדרך של האגרוף המיירט.

המשפחה עוברת ללוס אנג'לס, ושם נפתח הסניף השלישי של מועדון הלחימה של לי, כאשר בשני הסניפים האחרים ממשיכים לאמן שניים מהחברים ותלמידים הטובים של לי, טאקי קימורה בסיאטל וג'ימס לי באוקלנד.

במשך השנים ברוס ממשיך להתאמן חזק עם התלמידים המתקדמים שלו כמו דן אינוסנטו, טד וונג ואפילו עם אלוף הקראטה, הנודע שנים לאחר מכן על ידי סרטי פעולה, צ'אק נוריס. כמובן שהלמידה גם מתמשכת וברוס לומד וחוקר נושאים רבים דרך הקריאה, כאשר החזיק בספרייתו מעל אלפיים ספרים.

ב-1969 נולדה בתם של ברוס ולינדה, בשם שנון לי.

ברוס לי BRUCE LEE

פציעה קשה שסיכנה את הקרירה של ברוס לי (1970)

בביקור בהונג קונג, ב-1970, ברוס מגלה שהוא מאוד מפורסם בזכות הסדרה האמריקאית הצרעה הירוקה, אך שם הסדרה נקראת "המופע של קאטו", שהינו השם של הדמות שהוא מגלם בסדרה. הוא ניצל את ההזדמנות להתארח בתכניות טלוויזיה, להתראיין ולעשות הדגמות.

באותה שנה, ברוס נפצע קשה בגב במהלך אימון, כתוצאה מהרמת משקולות כבדים מידי מבלי לבצע חימום כנדרש. הפציעה גרמה לו להישאר צמוד למיטה במשך שישה חודשים, כאשר לטענת הרופאים, הסיכויים להחלמתו היו קלויים. מכיוון שהיה אדם מאוד אקטיבי, וקיבל תמיכה מלאה מאישתו, ניצל את הזמן כדי לערוך את החומר שכתב בשנים הקודמים, וגם לצייר ולכתוב עוד על שיטתו לקרב יעיל. חלק גדול מדפים הללו נכנסו לספר בשם אומנות הג'יט קון דו (Tao of Jeet Kune Do) שהתפרסם לאחר מותו.

הפיכחון של ברוס לי והחלטה חשובה בדרך להגשמת חלום (1971-1972)

לאחר תקופת ההחלמה, ברוס המשיך את אימוניו. לי הגיע לתובנות פילוסופיות גבוהות יותר בזכות באמצעות קריאה מתמדת, בזמן הרב שהיה צמוד למיטה. החזרה לאימונים, עם תובנות חדשות, הפכו את ברוס לי לאומן לחימה טוב יותר, והוכיח לרופאים שטעו בפרוגנוזה.

לאחר מכן, ללי היו שתי תוכניות: השתתפות ככוכב ראשי בסרט The Silent Flute יחד עם ג'יימס קובורן, וגם סדרה בשם The Warrior, שהוא עצמו תיכן עם המפיק פרד וינטראוב. לפתה הפתעתו, הפרויקט הראשון התבטל בפתאומיות, ובאותה מידה, שינו את שם הסדרה לקונג פו, ובמקום ברוס, העדיפו את השחקן דיוויד קאראדין לתפקיד הראשי. בשביל הוליווד, ברוס לי היה נראה "סיני מידי". שנים לאחר מותו של ברוס, קאראדין כיכב גם את הסרט The Silent Flute, אך עם השם Circle of Iron.

במהלך 1971, הייתה לברוס הזדמנות להראות חלק מהפילוסופיה של הג'יט קון דו במספר תוכניות של סדרה בשם Longstreet בכיכובו של ג'יימס פרנציסקוס. לי הופיע בפרקי התכונית כמאמן אומנויות לחימה של ג'יימס. לאחר זמן קצר, לי קיבל הצעה לשחק בשתי סרטים ממפיק סיני בשם ריימון צ'וו. ברוס הסכים מיד מכיוון שהרגיש שמבזבז את זמנו באמריקה כי הוליווד הפנה לו את הגב.

בחודש יולי, ברוס טס לתאילנד לצלם את הסרט הראשון, The Big Boss . במהלך הצילומים היו הרבה בעיות: החליפו במאי, לי נחתך באצבע, היה מחסור באוכל ועוד, אך בסוף ברוס הצליח לסיים את הסרט.

באוקטובר מתחילה ההפקה של הסרט השני שנקרא, הפעם עם תקציב יותר גדול ותנאים טובים יותר. בסוף אותו חודש, מתקיימת הצגת הבכורה של הסרט The Big Boss  בהונג קונג, והסרט הראשון במינו, הופך לשובר הקופות מכל הזמנים. הסרט מסב את ברוס לי לגיבור עבור כל הסינים. במרץ 1972, הסרט השני, Fists of Fury, מציב שיאיים חדשים ושובר קופות של הסרט הקודם. הסרט Fists of Fury, בו ברוס מגלם אומן לחימה סיני שנלחם ביפנים שהרגו את המאמן שלו, נותן לו רשמית את המעמד של גיבור לאומי. לי מקבל גם את ה- Golden Horse Award (כמו אוסקר אבל באסיה).

לאחר שני הסרטים הללו, ברוס מחליט לא לעבוד שוב עם הבמאי מאחר והקשר הדרדר כשאותו במאי ניצל את העובדה שברוס היה חתום על הסכם לשתי ההפקות ולחץ עליו תוך שהציב לו תנאים במהלך הצילומים. מיד השתחרר מהחוזה, ברוס מייסד יחד עם ריימון צ'וו, חברת ההפקה בשם Concord Films, שמשלבת את הכישרון של אחד עם היכולת הכלכלית של השני. מהשילוב הזה נולד הסרט השלישי של ברוס: The Way of The Dragon , בו היה לו חופש מוחלט מכיוון שלי היה הבמאי, הכוכב הראשי, התסריטאי והמפיק השותף. צילומי החוץ נעשו ברומה, כאשר בקולוסאום התרחש הקרב הטוב ביותר שצולם בכל הזמנים, בו ברוס מתמודד מול צ'אק נוריס.

אחרי מנוחה קצרה, בזמן שחיכה להופעת הבכורה של הסרט החשוב והאישי של לי עד עכשיו The Way of The Dragon , ברוס מחליט להתחיל פרויקט הגדול שהיה לו עד כה: The Game of Death. בסרט, ברוס ניסה להראות באופן פילוסופי יותר את הג'יט קון דו, עם קרבות בשלבים שונים מול הלוחמים הטובים בעולם באותה עת. הצילומים החלו בספטמבר 1972, אבל ברוס קיבל את ההצעה שחיכה לה זמן רב: לצלם את הסרט הראשון והגדול של אומנויות לחימה ברמה עולמית, עם הפקה משתופת אמריקנית (Warner Brothers) ואסיאתית (Golden Harvest). בעקבות השתתפותו ככוכב ראשי בסרט החדש, ברוס נדרש לדחות את המשך הצילומים של סרטו The Way of The Dragon . ברוס רואה בפרויקט החדש הזדמנות להראות להוליווד למה הוא באמת מסוגל, לכן הוא מסכים וחותם בשביל להופיע בסרט Enter the Dragon. בדצמבר 1972, The Way of The Dragon מגיע לשיאים חדשים וברוס שובר שוב קופות של הסרט הקודם.

הכוכב תובעה בים של כוכבים - האגדה נולדה (1973)

בצילומי הסרט Enter the Dragon, המתרחשים בין ינואר למרץ 1973, מתקיימים מספר אירועים לא צפויים: עצבים של ברוס בימים הראשונים, ניצב שקרא עליו תיגר ועימות עם השחקן ואומן הלחימה בוב וול.

במאי 1973, ברוס מקבל מה שנראה כמו התקף אפילפסיה, מאבד את ההכרה ונלקח לבית החולים. עקב חשיבותו של העניין, ברוס שדואג לבריאותו מחליט להתמסר לידיים של הרופאים המומחים הטובים וטס ללוס אנג'לס. שם עובר בדיקות רבות ולא רק שהרופאים לא ראו בעיה כלשהי, אלא שהתעקשו שבגיל 32 היה ללי גוף של בחור בן 18.

ב-20 ליולי 1973, ריימון צ'וו אסף את ברוס כדי לנסוע לבית של בטי טינג פיי. ריימון התקדם לפגוש את השקן ג'ורג' לזנבי שחיכה במסעדה, שכן, ארבעתם קבעו לשוחח על הסרט Game of Death. בזמן שברוס ובטי נשארו לבד, הוא התחיל להרגיש לא טוב עקב כאב חזק בראשו ונשכב במיטה. בטי מספקת לברוס כדור בשם Equagesic ולאחר זמן מה היא מבינה שברוס אינו מגיב ומתקשרת מבוהלת לריימון צ'וו שמגיע מיד לדירתה. לאר שרופא מבקר במקום ולי עוד לא מגיב, מחליטים לפנות אותו לבית חולים Queen Elizabeth ומודיעים ללינדה, אישתו של לי, כדי שתגיע גם למיון. בשעה 23:00 ברוס מגיע מת לבית החולים ולמחרת כל הונג קונג מקבל את הבשורה הנוראית.

כל העולם התחיל לשער מהי סיבת המוות: המפיות סיניות, מכה סודית, יותר מידי סקס ועוד. הסיבה האמיתית של מותו של ברוס לי היה אירוע מוחי שהתרחש כתוצאה מרגישות יתר למרכיב של התרופה שהוא קיבל מהשחקנית בטי.

ב-25 ליולי 1973, מתקיימת ההלוויה של ברוס בהונג קונג ומגיעים כ-25 אלף איש. בשלט ענק כתוב: כוכב תובע בים של כוכבים. כמה ימים לאחר מכן, ב31 ביולי, לי נקבר בסיאטל, בטקס הרבה יותר אינטימי עם משפחתו וחברים. באוגוסט באותה שנה, מתקיים הופעתו הבכורה של סרטו Enter the Dragon, שמעלה את ברוס לי לרמה של כוכב קולנוע הוליוודי.