ברוס לי הבין שלאומנויות הלחימה היו מגבלות רבות, שהן התמקדו יותר מידי במסורת ובתנועות קבועות. בנוסף הן היו חסרות מגע, ולכן לא היו יעילות בקרב אמיתי. הוא האמין שאומנות לחימה, לא משנה לפי איזו שיטה, נועדה בסופו של דבר להגנה עצמית. אף על פי שהוא ידע לכבד את המסורת, הוא לא היה תלוי בה, ותמיד היה מוכן ללמוד סגנונות לחימה שונים. במשך שנים רבות ברוס לי פיתח טכניקות לחימה שמטרתן להגיע לניצחון בקרב במינימום זמן, וכפי שהוא עצמו אמר: "פשוט, ישיר ויעיל".

    הרבה אנשים, כולל גם מאמנים רבים באומנויות לחימה שונות, חושבים שג'יט קון דו (JKD) זה מה שראו בסרטים של ברוס לי, אך האמת היא שאין דבר רחוק מן המציאות. הסרטים נועדו למשוך קהל ולבדר אותו, וברוס לי לא אהב כשהיה נדרש לעשות טכניקות 'מוגזמות' או בעיטות מיותרות מול המצלמות, כאשר היה יכול לסיים את הקרב במכה אחת פשוטה ומהירה. למרות זאת, הרבה פעמים, ברוס לי נכנע ללחץ של המפיקים, שהבין שהסרטים בסופו של דבר נועדו לבדר את הצופים.לכן, במקום להראות כיצד להתגונן בצורה אפקטיבית, לי ניסה, באמצעות מסכי הקולנוע, לגלות את הפילוסופיה שבאומנויות הלחימה ופחות ללמד באמצעות מסך את השיטה שהוא בעצמו פיתח.

    מכיוון שברוס לי האגדי הלך לעולמו בטרם עת, איש לא יודע איך היתה מתפתחת שיטתו. מה שכן אנו יודעים, בזכות סיפו טד וונג, מה זה באמת ג'יט קון דו. לצערנו, טד וונג נפטר בשנת 2010, אך רבים מתלמידיו של וונג ממשיכים עד היום לכבד את המאמנים הגדולים ומלמדים JKD, זאת, כפי שברוס לי לימד את תלמידו הנבחר במסגרת האימונים האישיים שלו, תלמיד ששימש ככלי עזר לפיתוח ה-JKD, הלא הוא טד וונג.

​

מאת: דמיאן מינה